כי טוב. למה שילדתו לששה חדשים ויום אחד כדעת רבותינו, והיולדת לששה חדשים חושבת ולדה לנפל, אמנם היא הכירתו לשלם באיבריו, וזהו כי טוב הוא, ולכן הצפינה אותו (רי"ע), וכתיב"ע מחמת יתי' ארום בר קיומי הוא:
ותשם בסוף. כי בהיותו בביתה ימות וודאי ובהוציאה אותו יש אפשר להנצל אולי ימצאהו איש חונן ויחמול עליו (רמ"א):
ונערותיה הולכות. לשמור שלא יבוא איש לרחוץ ביאור בעת שהבת מלך רוחצת שם, ואפשר שזה היתה סבה שמימית להרחיק אחרים מלראות התבה קודם שראתה אותה בת המלך, ותשלח את אמתה, היא משרתת חשובה שאין עליה כ"א עבודות קלות והשגחה על הכלים והבגדים וכדומה, (כמ"ש ריש משפטים) ויורה שהיתה הצלתו במכובדים ולא על ידי שפחה בזויה:
לרחץ על היאור. בחדר של מלך שהיה סמוך ליאור ומביט בו, כי אמנם כבודה בת מלך פנימה, ובלי ספק לא יצאה אל היאור (רע"ס), ובזה אין צריך לסירוס המקרא כלרש"י:
ותראהו את הילד. אילו היה נאמר ותרא את הילד אז היה משמעותו, שראתה אותו בתאר הילדות, וזה הפך האמת מעדות הכתוב שמצאתו בתואר הנערות, ועוד דא"כ היה ראוי להוסיף מלת הוא, ולומר והנה הוא נער, להורות על ההפך, לכן אמר ותראהו את הילד, טעמו עם היותו ילד נולד מקרוב ראתה בו דבר חדש, והוא שהיה נער, מתעורר בתנועה נפלאה אשר יורה על התנוצצות שכלו; כי שם נער הונח לרש"פ על מעמד הנערות בבחינת רוחניותו, ר"ל כשאור השכלי הוא במעמד העליה הולך ומתגבר, הולך ומוסיף וזיק השמש השכלי מתנוצץ ונשקף בעד חלונות גופניותו, כי נער הוא לשון התעוררות, כמו נערו כגורי אריות (ירמיה נ"א), והיינו כשאור השכלי מתעורר להתפשט; לכן לא יפול ענין נערות רק על מין אדם, במה שיש לו נפש שכלית, אבל בשאר בע"ח אף שיש בהם איזה נצוץ שכלי הנה הוא נמצא בו מיד כצאתו מרחם אמו, ולא יוסיף אם אלף שנים יחיה, זולת קצת התפשטות כח דמיוני המתגלה בהם ע"י הרגל ונסיון; ומטעם זה אין חילוק בין הילד הרך לבין הבא בימים, כי על יהושע שהיה בן נ"ו שנה נאמר ויהושע בן נון נער, ונאמר ונער בן מאה שנים ימות, כי הכל לפי מזוג הגוף והרכבתו, כל עומת שיוסיף הגוף לעלות ולהתפשט ולקנות לו יתרון הכשר לשמוע בלמודים כן יצא כח הנפש בגבורתו, הולך ואור הולך ומוסיף; ומזה אמר כאן והנה נער בוכה ר"ל שהרגישה מתנועותיו התנוצצות והתעוררות חכמה, והכרת פניו ענתה בו שענין חשוב נוסס בנפשו, והוא דבר נראה לעינים, וכמאמר בוצין בוצין מקטפי ידיע. ויראה כי על כוונה זו דייק רש"י בלשונו על מלת ותראהו את מי ראתה את הילד, וכאילו אמר אותו הידוע לנו שלפי מיעוט ימיו ראוי להקרא ילד היא מצאתו בתאר נערות וכאמור, ובזה אין צריך למ"ש המפרשים שיש כאן מותר ידיעה אחר כנוי, והראוי ותרא את הילד (ע' רא"ם):
והניקיהו לי. כמו שראוי לבן שלי ולא תיניקהו בצמצום ובכילות אלא ברחבה, ואני אתן, אני שיש יכולת בידי לתת שכרך כיד המלך, לכן לא אמרה ואתן (רי"א):
ויהי בימים ההם. לא יאמר בימים ההם רק על הזמן העומד אשר יזכיר בו המאורע בו, אבל לאחר העת יאמר ויהי אחרי כן, והראוי בכאן שיאמר, ויהי אחרי ימים רבים וימת מלך מצרים. על כן אמרו רבותינו כי לפי שהיו ימים של צער קורא אותם רבים וירמוז לזמן ההוה, וכן אמרו בפסוק זה, ויהי בימים ההם ויגדל משה, שהיה גדל שלא כדרך העולם כלומר בזמן אחד במהרה (ע"ש ברמב"ן). אמת כי כן אמרו בילקוט ויגדל משה רי"א כל בנים אינם גדלים שהוא אומר ויגדל. אלא שהיה בן חמש שנים ונמצא כבן אחת עשרה, מה אמר ויגדל שני פעמים למעלה בקומה ולמטה בגדולה, מה היתה גדולתו שיצא אל אחיו, אמנם ברבה אמר ר"י בן כ' שנה היה משה באותה שעה, ורנ"א בן מ' שנה היה. לפי"ז אין כאן הגבלת זמן לדבר המסופר, ומהו לשון בימים ההם, ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבמקומות אלה מלת ההם הוא מענין המיון ושאון כמו ולא מהמם (יחזקאל ז') שטעמו מהמית שאונם (ע"ש רשב"ם) ולדעתי מענין זה גם (בקהלת ג') ולראות שהם-בהמה המה להם, שתי מלות שהם-בהמה שמתאחדים במקף שביניהם, וטעם הם-בהמה, קול המיון של בהמה (ברויזענדע לויטע דער טהירע) ומוסב על דברת בני אדם דרישא דקרא, כלומר דבריהם אלה אינם להם כדבור הראוי לאדם בן דעת, כ"א הם-בהמה, רעישת שאון קול היוצא מפי בהמה מחוק טבעם לא ברצון שכלי, כנביחת כלבים, שקיקת דוב וכדומה. (והמפרשים שם יבינו מלת שהם כמלת המה שאחריו, ולא יתכן כי מה לנו בשתי מלות כפולות, גם סגו"ל הה"א והמקף יתנגד להם) ומענין זה גם מלת ההם כאן, קול צעקת שבר צרה ומצוקה, כמו אריד בשיחי ואהימה, וטעם בימים ההם, בימי מהומה מבוכה ומבוסה (יאממערפאָללען טאגען), ויודיע שמיום בוא משה לבית פרעה בכלות ימי הנקתו עד הזמן שנעש' גדול בשנים כבן עשרים או כבן ארבעים שנה, כל משך השנים הרבות האלה היו ימי עוני וצער לישראל:
מכה איש עברי. מצאנו לשון הכאה סתם גם על הכאה שיש בה מיתה, כמו לבלתי הרות אותו דתרגומו למקטל יתי', ויך את הפלשתי וקטל ית פלשתאי, עברו בעיר אחריו והכו (יחזקאל ט') וקטולו, אשר יכה איש את רעהו, ושם איש ישראל המכה אשר הכה המדינית תרגומו קטלא, והרבה כמוהם אשר יורו על הכאת מיתה אף בלי התלוות עמו מלת נפש או לפי חרב (עי' סנהדרין פ"ד ע"ב), ושפיר אמרו (ברבה פ' זו) המצרי היה מבקש להרגו, אמר משה וודאי זה חייב מיתה כמ"ש ומכה אדם יומת, ע"כ. והרנ"ו מתקשה מאד בהריגת משה את המצרי, שכפי הנראה יהיה מעשהו שלא במשפט, כי איך בעבור הכותו איש עברי יהרגנו, ושפיכת דם הוזהרו עליהם בני אדם קודם מ"ת, ומה לי שופך דם עברי או דם מצרי, גם מה יועיל לעמו אם יהרוג זה האחד בסתר, אין זה כ"א נקם וחימה בלי משפט, והאריך בזה ליישבו, וכל דבריו אינם מספיקים, וכן הרא"ם התעורר דאע"ג שנתחייב המצרי מיתה בידי שמים אין דינו ליהרג בידי אדם כמ"ש הרמב"ם, ע"ש. וכל דברים אלה מיוסדים על דברי המפרשים הכאה זו, שאין בה מיתה וכמ"ש רש"י מלקהו ורודהו, וא"צ שבדין הרגו כי גם בישראל הדין כן הרודף אחר חברו וחושב להכותו הכאה הממיתה אותו ניתן להציל הנרדף בנפשו של רודף:
מאחיו. מבין שאר אחיו שהיו בתוכם ועמהם ומתוכם לעיניהם לקחהו והכהו:
ויפן כה וכה. חשב משה שאחד מאחיו העברים העומדים סביבו יתקומם על המצרי ויציל את אחיו המוכה מכת מות:
וירא כי אין איש. ראה שאין ביניהם גבר בגוברין, ואין מהם שם על לב צרת אחיו להשתדל על הצלתו; וכ"א ברבה רי"א וירא כי אין איש שיקנא להקב"ה ויהרגנו, מלת איש תואר לאדם חשוב כמו הלא איש אתה (ש"א כ"ו); ובזה התישב מה שהתעוררו המפרשים על יתור לשון ויפן כה וכה דמדכתיב וירא כי אין איש ידענו שפנה כה וכה, גם על השלילה לא נופל כ"כ לשון וירא ויותר היה ראוי לומר כי אין רואה:
נצים. כל נצים וינצו בנפעל הוא קטטה שיש בה הכאה וחבלה, וכן כי ינצו אנשים והכה וגו', וכי ינצו וגו' להציל את אישה מיד מכהו, וינצו שניהם בשדה ויכו האחד את האחד, וינצו במחנה, והיה שם חבל (רל"ש):
אכן. לראב"ע כמו אם כן, ולרשב"ם כמו אך כן, ואונקלס ויב"ע תרגמוהו בקושטא, ולדעתי טעמו, מאומת אצלי (איך בין געוויס) כמבואר (ויצא כ"ח ט"ז) אכן יש ה':
וישב בארץ מדין בדברי הימים של משה יאמר כי קודם שהגיע משה לארץ מדין מלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח שם אשה כושית ואחר כך הלך למדין ונשא את צפורה, ושפיר אמר רי"א קצרה התורה בספור מה שקרה לו בארץ כוש, לפי שלא היתה אותה מלכות אשר בחר בם ה', ולא הארץ אשר ה' דורש אותה, ולכן לא הזכיר הכתוב מזה כלום רק מה שקרהו במדין ובהר האלהים כי שם צוה השם את הברכה חיים עד העולם:
ויגרשום. בא במ"ם תחת נו"ן הראוי לנקבות רבות (עי' ראב"ע), ולדעתי בא במ"ם הזכר להורות שלא היו הגירושין מסבת הבנות עצמן כי אם מסבת אביהן, וכדאיתא ברבה לפי שפירש מע"א נדוהו שלא יזדקק לו אדם לא יעשה לו מלאכה ולא ירעו את צאנו; ועד"ז אמר בבנות צלפחד נתן תתן להם בתוך אחי אביהם, בא שם במ"ם הזכר מפני שהם נטלו בכח בן זכר; ואמר כאן גם כן וישק את צאנם במ"ם הזכר, לפי שכולל גם צאן של זכרים, וכמאמר רבותינו על פ' וישק את הצאן, צאנינו לא נאמר אלא הצאן, שאף צאן הרועים השקה, ועמ"ש על פסוק מורת רוח (בראשית כ"ו):
ויואל משה. שרש יאל לרש"פ מגזרת אל שהוא לשון חוזק וכח, ופעל אל הוא נתינת תוקף לדבר ע"י דבור או מעשה, כי עי"כ הוא מגלה דעתו שחפץ הדבר ברצון מוחלט, כי טרם עשות המעשה, הרצון משוטט ומתוכח אם לעשות אם לא, וכשמחליט לעשות הדבר ועושהו או שמוציא בשפתיו לעשותו ועקימת פיו ג"כ היא מעשה הרי עשיית המעשה או הדבור תוקף להכרעת הרצון (וויללענסבעקראֶפטיגוג); ומזה הנה נא הואלתי לדבר, וכן כאן ויואל משה; ואמרו רבותינו שהוא לשון שבועה כמו ויואל שאול, והוא אמת בלי ספק, כי כל מה שהאדם מחליט ברצונו לעשות והתחיל לעשות לו תוקף אם בדבור או במעשה כבר ראוי לקיים הדבר כאילו היה נשבע עליו:
ויקרא גרשם. לפי שהיה בורח מחמת מלך פרעה שבקש להרגו, והוזקק להתהלך מגוי אל גוי, וגם שם לא היה בטח, לכן קרא אותו גרשום לומר שהוא מגורש מארצו ומעמו, וז"ש גר הייתי בארץ נכריה, כי מי שדר חוץ מארץ מולדתו ברצון נפשו נקרא גר לא מגורש, אבל מי שגר שם ע"כ או שלא לרצונו הוא מגורש באמת (רי"ע), ולכן לא אמר גר אנכי כראוי שבאותו הזמן היה עדיין גר, אבל אמר הייתי כמו ועתה הייתי לשני מחנות (איך בין געוואָרדען), שנעשה בע"כ להיות גר בארץ נכריה, ורי"א אמר מלת גרשם הוא מורכבת ופירושו גר משומם שלא ידע אנה ילך ומה יעשה:
וימת מלך מצרים. אמרו ברבה שנצטרע והמצורע חשוב כמת שנאמר אל תהי כמת ואומר בשנת מות מלך עוזיה; טעם שלא פירשוהו מיתה ממשית שמעתי בשם הגר"א, לפי שהזכיר במיתתו שם כבוד, מלך מצרים, שאין זה מדרך המקראות, כבמדרש קהלת אמר ר' לוי קרוב לנ"ב פעמים כתיב והמלך דוד, כיון שנטה למות כתיב ויקרבו ימי דוד למות, משום אין שלטון ביום המות, כלומר לא הוזכר מלכות במיתה, וכאן אומר וימת מלך מצרים לכן לא היה מיתה ממשית, ובמלכים א' (כ"ז ל"ב) כתיב וימת המלך, ובדה"א (י"ט א') כתיב וימת נחש מלך בני עמון:
וירע אלהים. המקרא סתום כי לא זכר את מי ידע, ואם שב על בני ישראל הנזכר במקרא זה, היה לו לומר וידעם אלהים, וכמה פירושים יש ע"ז בדברי המפרשים, ומהו ענין ידיעה, ונ"ל כי הכרת הבורא ית' הוא ע"י מעשיו הנכבדים, וכל זמן שלא יראה משפטו בעולם ידומה לבני אדם כעומד מרחוק ואינו משגיח על מעללי איש, וכאשר יראה משפטו בארץ שהוא דן אותם לפי דרכיהם, מזה יקחו בני אדם ראי' על שהש"י משגיח על מעשי בני אדם, וכדברי המשורר נודע ה' משפט עשה, ואמר במקום אחר למה ה' תעמוד ברחוק תעלים לעתות בצרה כי הלל רשע על תאות נפשו וגו' אין אלהים כל מזמותיו וגו' יחילו דרכיו בכל עת (תהלים י') יתאמרו כל פועלי און, עמך ה' ידכאו וגו' ויאמרו לא יראו יה (תהלים צ"ד) וזה הענין כלו היה במצרים, התרוממו פועלי און אלה וידכאו בעוני והשתעבדו עם ה' על לא חמס, ויחילו והצליחו בדרכיהם אלה, עשקו וגם גברו חיל, ובזה התהללו הרשעים הללו בראותם מלאת תאות נפשם לאמר אין אלהים, מי ה' אשר אשמע בקלו, לא ידעתי את ה'; אמנם אחרי אשר שם היא ית' את עין השגחתו על עם ישראל הנדכא והנכאב, וענש את מעבידיהם במכות גדולות ונאמנות, אז ע"י המשפט הזה אשר עשה בהם נודע בעולם כי יש אלהים בארץ, ואם הוא מגביה לשבת הוא משפיל לראות גם בארץ להקים מעפר דלי העם ולהרים מאשפות אביוני בני אדם; ומלת וידע הוא פעל סתמי, בלי השקפה מי הוא אשר בא לכלל ידיעה, כמו ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, ויגד ליעקב בנך יוסף בא אליך, שהם פעליים סתמיים בלי השקפה מי האומר מי המגיד; ויש א"כ במקרא זה הודעה כללית בתחלת ספור הפקידה תכליתה וסופה. וטעמו ע"י אשר ראה הוא ית' את בני ישראל, הנה בזה וידע אלהים ר"ל כל אחד ואחד מאנשי העולם בא לכלל דעת שיש אלהים שופט ומשגיח בעולם (מאן ערקאננטע דיא אללגעגענווארט). ועוד יתכן טעם המקרא כי עד הנה עזבו ישראל את השם, הכתוב (יחזקאל כ') וימרו בי ולא אבו לשמע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו, אמנם עתה שמו אל לבם לשוב מדרכיהם הרעים ולדעת את השם, וזהו וירא אלהים את בנ"י וידע אלהים, כלומר ראה את בנ"י כי נתנו לבם לדעת אלהים, וקרוב לזה בתיב"ע וגלי קדמוי ית תיובתא דעבדו. ורגיל הוא בקבוץ לומר בו פעם בלשון רבים לפי חלקיו הנפרדים, ופעם בלשון יחיד לפי המקובץ הכולל, כמו ויחן ישראל, וכן כאן וידע בלשון יחיד:
